אוהדים, מצב רוח והאצטדיון

האוהדים הם לא מספר שעולה כשמנצחים. הם מצב רוח, 0 עד 100, שמחושב מחדש אחרי כל משחק וכל יום — ומצב הרוח מזיז את הקופה, את הספונסרים, את העיתונות ואת חדר ההלבשה. הנה מה מזיז אותו, ומה לאצטדיון יש לעשות עם זה.

מה מזיז את מצב הרוח.

מצב הרוח מדבר בקול האוהדים בעמוד המועדון — עשר מדרגות מ״נשרוף את המועדון הזה…״ עד ״וואו, הקבוצה שלנו פשוט משחקת נהדר״ — וכולם יכולים לקרוא אותו.

מה מצב הרוח נוגע בו. קהל (כמה אחוזים לכל כיוון), העיתונות (אוהדים כועסים מביאים יותר מארבים), התגובה של הקהל לחילוף, ואיזה ספונסרים יישבו לשולחן שלכם — יש מותגים שלא חותמים עם מועדון כועס.

הקופה. המילוי הבסיסי נע מ־35% למועדון שאף אחד לא מכיר עד 95% למועדון שכולם מכירים. הכושר מזיז אותו ±15%; יריב גדול מוסיף עד 12%; שם מפורסם באחד־עשר שלכם מוכר עוד כמה; אצטדיון עם היסטוריה מושך אנשים בעצמו. והכרטיס: 5 עד 60 דולר, 20 הוא הוגן. חצו את המחיר ההוגן ותמלאו 18% יותר; הכפילו אותו ותרוקנו 35%. אוהדים סולחים על זול ומענישים על חמדנות. יציע האורחים משלם פרמיה ונוסע לפי המשיכה של המועדון שלו.

בנייה. כל מספר מושבים, 500 בכל פעם, עד 60,000. המחיר למושב מתחיל ב־250 דולר ועולה ככל שהאצטדיון גדל; קבלן מניח 150 מושבים ביום (7 עד 120 ימים). בוחרים סגנון: מהיר (×1.15 עלות, ×0.8 זמן) או זול (×0.9 עלות, ×1.2 זמן). כל פרויקט שהסתיים מייקר את הבא ב־10%, עד פי שניים — הקבלנים בעיר מזהים בזבזן. למי שחושב בסולם: 3,000 ← 5,000 זה בערך 400 אלף ושבועיים; 30,000 זו עבודה של 6.5 מיליון ושמונה שבועות.

מתי לבנות. כשאתם מוכרים הכול במחיר הוגן, ולא לפני: כל 1,000 מושבים עולים 1,100 דולר בשבוע, בין אם מישהו יושב בהם ובין אם לא. מכירת שם האצטדיון משלמת (משבצת ספונסר השם) ומרטינה (האוהדים שמים לב). לשנות את השם בעצמכם עולה 250 אלף — זהות היא דבר יקר.

מחר: חוק הנס — הכלל האחד שכל מערכת במשחק הזה נכתבה תחתיו.